סכסוכי ירושה הנם לצערי דבר שבשגרה ומלווים אותנו כבר משחר ההיסטוריה. ככה זה כשמדובר בכסף ועוד יותר כשמדובר בכסף שמעורב ברגשות… הורים יכולים לכתוב צוואה הוגנת לפי כל הדעות ולחלק את הירושה כראות עיניהם (וזוהי כמובן זכותם המלאה!) הבעיה שלא תמיד להיות צודקים זה נכון, ישנם מקרים ובמיוחד כשמדובר בירושה, שעדיף להיות חכמים… וכמשפט הידוע 'איזהו חכם הרואה את הנולד', כדאי לחשוב על היורשים ועל הדרך בה יקבלו את הצוואה ותוכנה.
יתכן שאחד הילדים היה קרוב להורים רגשית או פיזית ולכן ליווה אותם עם התבגרותם, מה שהביא להחלטה להעניק לו חלק גדול יותר בירושה. כנ"ל לגבי ילד שהיה שותף פעיל בנכס שבבעלותם, כגון חנות או עסק והוא היורש ה'טבעי' שלהם. יכול להיות שאחד מהילדים היגר לארץ אחרת והקשר היה דליל משך השנים ועוד אפשרויות, העשויות להשפיע על חלוקת הירושה וכתיבת הצוואה.
אני לא בא לשפוט את ההורים חלילה ואין ספק שרצונם הוא כבודם, אבל לאור ניסיוני עתיר השנים בטיפול בצוואות וירושות והסכסוכים המכוערים והטרגיים הנלווים להן, חובתי המוסרית להאיר נקודה מסוימת ומשמעותית והיא הנושא הרגשי.
כשהאחים נוכחים בפתיחת הצוואה ונעשים מודעים להחלטות של ההורים, הם לא מסוגלים להתייחס לחלק ההגיוני. אמנם ההורים השקיעו רבות על מנת לייצר מסמך הכי הוגן, אבל ילד (ולא משנה אם הוא אבא בעצמו לילדים), לא מסוגל להכיל את המחשבה, שההורה שלו העדיף אח אחר על פניו, כזהו טבע האדם והפגיעה אנושה וכואבת.
לכן, עצתי הטובה, לערוך תיאום ציפיות מבעוד מועד עם הילדים, כל אחד בדרך המתאימה לו ולהתמודד בזמן אמת עם הרגשות שיצופו, לפשר ולפייס. וכשיגיע הרגע אחרי 120, הם ידעו למה לצפות, לא יחוו אובדן כפול והעיקר – המשפחה האהובה והיקרה תישאר שלימה.
